ביאור שטיינזלץ על מעילה ג׳

1 אמינא לומר כי אין דין זה נוהג אלא בקרבן חטאת, וטעם הדבר — הואיל ולכפרה קא אתיא הוא בא, משום כך בדלים אנשים ממנה כל עוד היא בחיים ועומדת לכפרה, ואולם משמתה ושוב אינה עומדת לכפרה — שוב לא בדילין מינה לא בדלים ממנה, ולכן גזרו חכמים שיהיה בה דין מעילה, שלא יבואו ליהנות ממנה. אבל בשאר קדשים, כגון אשם ושלמי ציבור, הואיל ולאו ולא לכפרה קאתי הם באים ומלכתחילה בדלים מהם בלא קשר לכפרה — בדילי מנהון בדלים מהם אנשים, אף כשהם מתים, ולכן לית בהו אין מקום לגזור בהם דין מעילה מדברי חכמים, משום כך עולא בשמו של ר' יוחנן קא משמע לן משמיע לנו שאף בשאר הקדשים שמתו נוהג דין מעילה מדברי חכמים.

2 ושואלים מצד אחר: וחטאת שמתה מי אית האם יש בה דין מעילה? והתנן והרי שנינו בברייתא: חטאות המתות אותן חמש חטאות שאינן ראויות להיקרב על המזבח, ואסורות בהנאה, שגורמים להן שימותו. וראה עיונים, וכן המעות האסורות בהנאה, שדינן שהולכות לים המלח לאיבוד ראה עיונים שמלכתחילה לא נהנין מהן, ואולם אם נהנו מהן — לא מועלין בהן, שמאחר שנועדו לאיבוד אינן נחשבות כהקדש לענין המעילה. הרי שאין דין מעילה בחטאות העומדות למיתה, וקשה על דברי עולא בשם ר' יוחנן שיש דין מעילה מדברי חכמים בחטאות שמתו!

3 אמרי אומרים בתשובה לשאלה זו: יש להבחין בין אלו חמש החטאות המתות העומדות למיתה לשאר חטאות שמתו, שכן חמש חטאות המתות — כבר בחייהן בדילין מנהון בדלים מהם האנשים, מאחר שמלכתחילה אינן עומדות להקרבה, ואין בהן כפרה הריהם נזהרים מלמעול בהן. ולכן לא גזרו בהם חכמים דין מעילה משמתו. ולאפוקי היכא להוציא מכלל זה היכן, במקרה של קרבנות החטאת שמחיים, דלא בדילין מיניה שאין בדלים מהם האנשים, שהרי לכפרתם הן עומדות, ומשום כך גזרו בהם חכמים דין מעילה גם לאחר שמתו.

4 א ושבים למחלוקת בדין הקרבנות השנויים במשנתנו שנפסלו בשינוי מקום שחיטתם, אם עלו על המזבח, האם מוקרבים הם או שמורדים ממנו בלא הקרבה, שלדעת רבה אף שעלו — ירדו, ולדעת רב יוסף כיון שעלו — לא ירדו. ודנים עוד: איתיביה הקשה לו רב יוסף לרבה חדא מגו חדא, וחדא מגו חדא אחת מתוך אחת, ואחת מתוך אחת, כלומר, שהיה רב יוסף צריך לדקדק בכמה משניות שבמסכת זבחים זו מתוך זו עד שהגיע לקושיה.

5 שנינו במשנה: וכולן כל המקרים שנמנו לפני כן בקרבנות העוף החטאת והעולה שנעשה בהם שינוי מדרך עבודתם הראויה, אף שהם פסולים ואסורים בהקרבה ובאכילה, מכל מקום אין הם מטמאים בגדים של האוכל מהם, כשאר נבלת עוף טהור כשכזית ממנה נתון בבית הבליעה שלו, שכן מליקתם הוציאה אותם מכלל נבילה. ומכל מקום, כיון שלא הותרו לכהנים — הנהנים מהם מועלין בהן.

6 חוץ מחטאת העוף שעשה אותה למטה, במחצית התחתונה של המזבח, שהוא מקומה הראוי, וכמעשה חטאת העוף במליקה ובהזאה לשם חטאת, שכיון שנעשתה כראוי, והרי היא מותרת מעתה באכילה לכהנים, שוב אין בה דין מעילה.

7 וקתני עילויה ושנינו עליה, לאחר משנה זו משנה אחרת: כל קרבן שהיה פסולו שנפסל בקדש, תוך כדי עבודה במקדש, אלא שנפסל משום סיבה אחרת, וכגון שנמלק בלילה — אינו מטמא בגדים בהיות כזית ממנו נתון בבית הבליעה, שכן הועילה המליקה שלא ייחשב עוף זה כנבלת עוף טהור. וכל שלא היה פסולו בקדש, שפסולו היה קודם שבא לעזרה, וכגון מחוסר אבר, שאין ראוי להקרבה — הרי זה מטמא את הבגדים של האוכל בהיות כזית ממנו נתון בבית הבליעה שלו, כשאר נבלת עוף טהור.

8 וקתני ושנה במשנה נוספת במסכת זבחים כלל זה: כל קרבן שהיה פסולו בקדש — הקודש מקבלו, לאמור, שאם עלו על המזבח, אף שפסולים להקרבה — לא ירדו, אלא יוקרבו. והעולה משלוש משניות אלה: מן המשנה הראשונה למדים ששינוי מקום כגון זו של החטאת אינו מביא את הקרבן הנפסל לטמא בגדים. ומן המשנה שאחריה למדים שאותם קרבנות פסולים שאין מטמאים בגדים מוגדרים כמי ש"היה פסולם בקודש". ומן המשנה השלישית למדים שכל המוגדר כמי ש"היה פסולו בקודש" — אם עלו לא ירדו. הרי איפוא שקרבן שנפסל בשל שינוי מקום שחיטתו, דינו שאם עלה לא ירד, והרי זו איפוא תיובתא קושיה חמורה על שיטת רבה! ומסכמים: אכן תיובתא קושיה חמורה היא, ונדחו דבריו.

9 ב ומעירים: והא דפליגי ומחלוקת זו שחלוקים בה רבה ורב יוסף בדין הקרבנות שנפסלו בשל שינוי מקום שחיטתם ועלו למזבח פשיטא ליה פשוט לו לר' אלעזר מה דינם. שכן אמר ר' אלעזר: עולת במת יחיד, שהקדיש עולה כדי להקריבה בבמת יחיד שלא במקדש או במשכן, ונמלך והכניסה לפנים אל בין המחיצות —

10 קלטוה את העולה הזו מחיצות העזרה, שמכאן והלאה יחולו עליה לכל דבר דיני העולה הקריבה במקדש, ומתוך הלכה זו

11 בעי שאל ר' אלעזר: עולת במת יחיד שנמלך והכניסה לעזרה, ואחר שהכניסה נפסלה בעבודתה, וכגון ששחטה בדרום העזרה שלא במקומה הראוי לשחיטה, בצפון ועלו איבריה להקרבה על המזבח, מהו הדין בכגון זה, האם אומרים אנו שירדו? שכן אף שנפסלה בשינוי מקום במקדש, אך אילו היתה נשחטת בדרום בבמת היחיד — לא היתה נפסלת בכך.

12 ונסיק מתוך כך: מתוך דקמיבעיא ליה לחדא שהיה מסופק לו לר' אלעזר דווקא במקרה האחד הזה, מכלל הדבר נלמד דאידך שבמקרה האחר, במקדיש עולה לכתחילה למקדש, ונפסלה לעבודה במקדש, וכגון שנשחטה בדרום, פשיטא ליה פשוט לו מה הדין כשעלו איבריה למזבח, אי או כדעת רבה שאין הם קרבים, אי או כדעת רב יוסף שקרבים.

13 ודוחים קביעה זו: מכאן אין להוכיח שלר' אלעזר היה ברור מה הדין בעולה שהקדישה מלכתחילה למקדש, ונפסלה לעבודה, שאפשר לומר שאף במקרה זה אין הוא יודע, וחדא מגו חדא קמיבעיא ליה ובמקרה אחד מתוך המקרה אחד נוסף נשאלה לו השאלה, כלומר, ששאלתו מורכבת משני המקרים יחד, בין שדעתו כרבה ובין שדעתו כר' יוסף במקרה האחד, עדיין יש לשאול מהו הדין במקרה השני.

14 ומסבירים: מצד אחד אף אם נאמר כשיטת רבה שאין האיברים הפסולים שעלו לראש המזבח קרבים, עדיין יש מקום להבחין ולומר כי עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר רבה התם שם שאם עלו ירדו, אלא משום שהוא סבור שכאשר מתחילה הקדיש את הקרבן להקריבו בתוך המחיצה של העזרה שבה השחיטה נעשית רק בצפון כתיקנה כהלכתן, בכגון זה השחיטה בדרום

15 פסלה פוסלת לגמרי את הקרבן, ולכן אף אם עלה למזבח — ירד. ואילו כאשר מתחילה הוקדש להקרבה בבמת יחיד, שהוא שלא כתיקנה, בכגון זה שחיטת דרום לא פסלה איננה פוסלת לגמרי את הקרבן, ולכן אם עלו למזבח — לא ירדו.

16 או דילמא שמא נאמר להיפך: אפילו לדעת רב יוסף שאמר שאם עלתה — לא תרד, אפשר לומר שדין זה נאמר דווקא במחיצה כתיקנה, כאשר מתחילה הקדיש את הקרבן להקריבו בתוך מחיצת העזרה — שמאחר וההקדשה נעשתה כתיקונה הריהי קלטה קולטת את הקרבן לקדושה, לענין זה שאם נפסל ובכל זאת עלה למזבח — לא ירד, אבל מחיצה בהקרבה שלא כתיקנה, כגון בקרבן שהוקדש תחילה לבמת יחיד — לא קלטה אינה קולטת אותו המחיצה כלל, ואף אם עלה — ירד. שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו תעמוד במקומה.

17 א ועוד בדין מעילה בקרבנות שנפסלו. אמר רב גידל, אמר רב: זריקת דמו של קרבן שבשעה שנשחט חשב לאכול את בשרו מחוץ לזמנו הראוי, והריהו איפוא פיגול, זריקה זו אינו מוציא מפקיע את הקרבן מידי דין מעילה בקדשי קדשים, שהרי לא פסק מלהיקרא "קדשי ה' " שכן דין מעילה בקדשי קדשים אינו בטל עד שיותר הקרבן לאכילת הכהנים, וקרבן זה כיון שלא התירתו הזריקה לאכילת הכהנים עדיין דין מעילה עליו. וכן מעשה זריקה זה אינו מביא את הקרבן לידי חלות דין מעילה על האימורים החלקים המוקרבים על המזבח מכאן והלאה, בקדשים קלים. שכן זריקת הדם היא המחילה דין מעילה על האימורים בקדשים קלים, וזו כיון שהיתה פסולה — לא הועילה לכך.

18 ונמסר כי כאשר יתיב ישב אביי וקאמר לה להא שמעתא ואמר את ההלכה הזו שאמר רב גידל בשם רב, איתיביה הקשה לו רב פפא לאביי על הלכה זו ממה ששנינו במשנה במסכת מנחות: השוחט את קרבן התודה לפנים בתוך העזרה, כדינה, ואולם לחמה ארבעים החלות הבאות עם התודה היה באותה שעה חוץ לחומה — לא קדש בשחיטה זו את הלחם, כיון שבשעת השחיטה היו החלות במקום שאסור לאוכלן.

19 וכן אם שחטה את התודה עד שלא בטרם קרמו פניה, החלו בהתקשות פני העיסה הנאפית בתנור, ואפילו קרמו פני כולן, כל החלות, חוץ מאחת מהן — לא קדש הלחם, ואף לא אלו שקרמו פניהם. ואם שחטה את התודה במחשבה לאכול את בשרה או להקטיר את אימוריה חוץ לזמנה, או חוץ למקומה ונעשתה איפוא פיגול — קדש הלחם לענין זה שמועלים בו.

20 ונסיק: אלמא מכאן שמחשבת פיגול מייתי לה מביא אותה את הקדשים הקלים בכלל, לידי מעילה, וקשה על דברי אביי בשם רב גידל בשם רב! ונמסר שאישתיק שתק אביי ולא מצא דרך להשיב לרב פפא על שאלתו זו.

21 ואולם כי אתא לקמיה כאשר בא אביי לפני ר' אבא ואמר לו את קושייתו של רב פפא, אמר ליה לו ר' אבא לאביי: אין זו קושיה, שכן רב גידל אמר שפיגול אינו מביא לידי מעילה בקדשים קלים רק כאשר מחשבת הפיגול היתה בשעת הזריקה, שרק בשעה זו מחשבת הפיגול פוסלת את הקרבן, ולכן שוב אין יכול לחול דין מעילה עליהם. אבל המשנה במנחות עוסקת במחשבת פיגול בשעת השחיטה, ובשעת הזריקה היתה מחשבתו ראויה, ובמקרה זה זריקת הדם אכן מביאה לידי מעילה בקדשים קלים.

22 אמר ליה לו רב אשי לרבא בשאלה על הסבר זה בדברי רב גידל: והא והרי אמר עולא: קומץ המנחה שהוא פיגול, והריהו פסול להקרבה, שהעלו אותו להקטירו לגבי מזבח וכבר שלטה בו אש המזבח — פקע פיגולו ממנו, והריהו כשר להקרבה, ומעתה יש לשאול: בדין זה למדים שמחשבה פסולה אכן מחילה דין פיגול.

23 והלא מעשה הקמיצה במנחות היינו הרי זה כמעשה השחיטה בקרבנות, וכשם שהקמיצה במנחות די בה כדי לפגל, אף השחיטה בקרבנות כך. ויתקדשו אם כן אימורי קדשים קלים בזריקה שלאחר שחיטה המפגלת ויהיה בהם דין מעילה!

24 אמר ליה לו רבא לרב אשי: מכאן אין להקשות, שכן מה שנאמר בדברי עולא בקומץ המנחה שהוא פיגול, אין כוונתו ששם פיגול חל על הקומץ, אלא שנעשה בו מעשה איסורא דמייתי איסור שמביא לידי פיגול, ואולם אין הוא נעשה פיגול גמור אלא כשמחשבת הפיגול היתה בשעת ההקטרה.